It's Fashion Week: Part 1

שבוע האופנה. שמעתי את צירוף המילים הזה פעמים כה רבות בזמן האחרון (לפעמים בגרסה הבינלאומית - "פאשן וויק"), שלכתוב אותו עכשיו מרגיש אוברדוז. ובכל זאת - הוא מאחורינו, שבוע שהיה למעשה שלושה ימים עמוסים בתצוגות, אוהל טיפה קטן מדי, מגוון שפות שנשמעו במתחם התחנה ואווירה שמחה ומרגשת.

זה הזמן לומר שהנטייה הישראלית להכות על הברך ולזעוק "גוועלד! פרובינציאליות!" תמיד עצבנה אותי, כי בה, ולא בשום דבר אחר נעוצה הסיבה לפרובינציאליות הזו שהזועקים כה אוהבים להתלונן עליה. גם אם קם לו אירוע שמנסה, לפחות על הנייר, להתעלות מעל הבנאליות, הישראלי תמיד ימצא בו פגמים, תפקודים לקויים ואישוש לכך שאנחנו עדיין (ובעצם לעולם לא) פריז, רומא או ניו יורק. העקביות הזו בה כל דבר נפסל על הסף והחרדה בה אנחנו מחפשים את הפאקים הקטנים הם סממני הפרובינציאליות הגדולים מכולם בעיני, ואת המחנה ההזה עזבתי מזמן. לחייך, להתלהב ולבנות במו ידינו את המיתוס המזיע סביב שבוע האופנה (מבלי לאבד פרופורציות או את חוש ההומור) - יותר משתלם. מה גם ששבוע האופנה הזה היה מקצועי יחסית, ואם לא סופרים את היסטריית קוואלי, גם די מתורבת.

כך, בלי ציניות, התייצבתי למתחם התחנה לעבוד בשורות Xnet במיטב בגדי, עם הרבה סקרנות ורצון טוב. באופן לא מפתיע, המעצבים שהכי אהבתי היו אלה שהשאירו מאחור את הפחד המזרח-תיכוני והציגו קולקציות קוהרנטיות, נאמנות לעצמם ומלאות בפאן ואמירה.

שלושת התצוגות הכי טובות: דורית בר אור, ששון קדם, שוגרדדי. כן כן - שלוש תצוגות מהנות, מלאות השראה, כל אחת בנישה שלה.

דורית בר אור, שאני לא נמנית עם עדת מעריצי הפרסונה שלה, גרמה לי לאכול את הכובע עם תצוגה מרהיבה, מוקפדת ויוקרתית למראה, על טהרת השחור והזהב (שילוב שאני סאקרית גמורה שלו). ששון קדם, מעצב שאני אישית לא התעמקתי ביצירתו קודם לשבוע האופנה באמונה שמדובר בגרסת אובר-סייז של אלמביקה, ריגש עם תצוגה אישית, אמיצה ומלאת דמיון (והכתבים היפנים התעלפו מהנפחים ומתיקי הענק). ושוגרדדי, תצוגה שרבים אהבו לשנוא, פשוט הצעידו שורה של דגמים ייחודיים וספציפיים מאוד, כאילו אומרים - זה אנחנו, עם הטריקו והקרעים. תתמודדו. אני התמודדתי יפה מאוד.

ההצלחה הכי גדולה: ההחלטה למקם את שבוע האופנה במתחם התחנה היפה, הנעים והאירופאי להפליא. והמינוס: הפחים והחתולים סביב :)

השיר הכי מוצלח: Ooops, I did it again בגרסת הקברט המקסימה של מקס ראבה שגרמה לי לחייך במהלך כל התצוגה של טובל'ה, ולא חיוך מזוייף כמו של הדוגמניות שצעדו על המסלול.

הדוגמנית הכי טובה: דפנה גה גרוט החמודה, שאהובה עלי עוד מימי ה"רווק" הכלה כמעט בכל התצוגות עם נוכחות צנועה אך מרשימה, הליכה מלאת עידון ולוק מקסים ואסתטי.

ההפתעה הכי גדולה: המלתחות המושקעות שנשלפו מארונות כולם, שהפיקו תמונות שלא היו מביישות את הבלוגים, שששש.... בפריז. באמת. היתר - בחלק ב'.