Walking the pavements

I'm exited - first time ever I'm posting a post live from one of my trips - I guess some free time and a user-

friendly laptop are key ingredients in this business. Where am I? In Prague. Prague is very picturesque, but I guess there's a reason I've flown away to all those remote places and never came here - it's very "middle of the road", undefined and mellow. The people look modest, nobody has a particular style - look like teenagers everywhere, adults look like in a mail-order catalog. Oh well. Either way, I did not know what to expect, hence, I Excelled in packing, this time around. Here I am showing off my wardrobe in yet another stone-paved alley. 

אני נרגשת - זו הפעם הראשונה שאני מרימה פוסט מחו"ל. נראה שלפטופ זמין ומוכר והרבה זמן פנוי בערב הם המפתח לעניין. ויש לי זמן פנוי בערב כי אני בפראג - עיר ציורית אך מאוד לא מעניינת, סה"כ. עיר אמצע הדרך נחמדה וכמעט - אירופאית, עם אנשים צנועים שלובשים מה שנראה כ"גולברי" ו"המשביר החדש לצרכן", חנויות בגדים עם סריגים בצבע בז', פה ושם איזה H&M, מה אתם יודעים. אם נעזוב את כל זה בצד, מהאריזה שלי אני מרוצה - בתמונות למטה אני מדגמנת את הגרדרובה בעוד סמטה חביבה, ביום של טיול.

 

 

Dress - Zara 

Shoes - Antilope

Jacket - Castro 

Scarf - vintage 

Earrings - Eva Teffner

The dress is a traveler's dream - not too heavy, not too hot, comfy and reasonably ethnic. Another important thing are the shoes - I've been looking for these Nighties rough-yet-cool kind of boots forever, and finally found them in a comfort chain, aiming at older ladies. They are a dream to walk in, too, and I'm glad I dared to pack them. Another smart decision was to go for my favorite leather jacket as the main "layer". And of course - the European scarf, grandma's heritage. There, Prague!

Shocking Pink

And yet again it's very hot in the middle of March, and my only comfort is that the weather is grey and at least resembles winter visually. So I pulled out the only thing that could have possible make me smile today and went for a round of returning things I borrowed for a fashion production soon to be seen here.  

איזה שוק, שוב חמסין בתחילת מרץ, והיום הייתי חייבת לצאת מהבית והחלטתי סופית: if you can't beat them, join them. הנחמה היחידה הייתה שהחוץ היה אפור אפור ולפחות על פניו הזכיר את החורף שכנראה לעולם לא ישוב. בעל כורחי הוצאתי מהארון את הפריט היחיד שיכל לשמח אותי ויצאתי לסיבוב פיזורים אחרי ההפקה המגניבה שעשיתי השבוע ואת תמונותיה תראו כאן בקרוב.

Jumpsuit - second hand

Jewelry - from Cuba

This piece is the best - a bit silly and funny because of all the buttons and the bright color, yet so comfy thanks to the cotton fabric. In a last attempt to evoke "summer" in me, I paired it with funky wooden jewelry I brought from Cuba. The location, by the way, is my way of protesting - this awesome coffee house opened in Tel Aviv two month ago and quickly became a favorite, but last week it shut down mysteriously  I don't know who's fault is it, therefore I'm blindly protesting against faith, that shuts down winter and my favorite places for no apparent reasons. At least the jumpsuit is optimistic.

אין על האוברול הזה בעולם - הוא טיפה מגוחך בגלל כל הכפתורים והצבע העז ועם זאת כל כך נוח ונעים על הגוף, בזכות הכותנה, ויש גם שיגידו שיש בו משהו שובבי וסקסי (בתנאי שמשזפים את הרגליים לפני שקופצים איתו לרחוב). הוא נקנה באחת ממכירות היד-שניה הגאוניות של תמר קרוואן, שהיוו לי השראה למכירות הביתיות שאני עושה - אחת כזו תתרחש קרוב לוודאי בסופ"ש הזה. אליו ציוותתי, באווירת קיץ נואשת, את תכשיטי העץ שקניתי בקובה, ואת התיק הצבעוני שלי. ראו בלוק הזה מחאה על הקיץ שהתחיל בטרם עת! ובכלל, הפוסט הזה הוא פוסט מחאה רציני ביותר, שכן הלוקיישן הוא בית הקפה "יואל" מול בית הפגודה, או יותר נכון, הדלת הנעולה של בית קפה "יואל". הקפה האירופאי המקסים הזה, שהפך תוך שנייה לאחד האהובים עלי בתל אביב, החזיק מעמד בדיוק חודשיים ואז נסגר במיסתוריות. לא יודעת מה הסיפור ולכן אין לי על מי לכעוס - אני כועסת על הגורל, אם כן, שמסיים את העונה האהובה עלי בניגוד להיגיון וסוגר את בתי הקפה המועדפים עלי בהפתעה. לפחות האוברול אופטימי.

The multi-faced milkmaid

הזמן דוחק, ופורים הולך ואוזל, אז בואו ונזדרז עם זה כבר. אני מאוד אוהבת את פורים ותמיד כיף לי להתחפש. אבל אף פעם לא הייתי מהאנשים האלה שעושים טלפונים שבועות לפני, קופצים למחסני תחפושות עם תחושת שליחות ומפרסמים בפייסבוק הודעות נוסח "יש למישהו אוזניים של מיקי-מאוס?!" בפאניקה. אני מעדיפה להרכיב תחפושת ממה שיש בבית ולא לבזבז על זה כסף או זמן מיותרים. השנה יצאתי בזול ממש, כי "מולר" שלחו לי תחפושת, ותודה לאל על יחצ"נים גברים שחושבים יצירתי. בואו נגיד שאם "Yellow" היו שולחים לי תחפושת של עז, נניח, לא הייתי כותבת את הפוסט הזה, אבל מי לא רוצה להיות בחורה בווארית/סקנדינבית בריאה ושופעת ליום אחד? וכך זה נראה: חלבנית בחיק הקפיטליזם שלב אחר שלב.

התמונה האחרונה מאוד מצחיקה אותי. אני לא אוהבת לקחת את עצמי ברצינות, ובניגוד למה שאנשים רבים חושבים, להתחפש בעיני זה הכי להתייחס לעצמך כפרויקט מהותי ומושקע. עם כל הכבוד לשחקנים טבעיים ש"נשארים בדמות" המחופשת שלהם לאורך כל החג (ראו את הסרט המצוין "רעם טרופי" שם רוברט דאוני ג'וניאור שוכח מי הוא מרוב שהוא מתחפש), אני נהנית מהניגוד שבין התחפושת למציאות. חג שמח!