The Belle and the beast

Not long ago, a very good friend of mine (who's very intelligent, needless to say) stated that the sweaty, humid summer takes all her gracefulness away. From where I stand (under the air conditioner , it seems like  the summer erases the cuteness and the personal taste - everyone walks around sun-stroke and forget the little details. Well, I found a temporary escape!

לא מזמן ציינה אחת החברות שלי, בחורה אינטליגנטית ורגישה, שהקיץ הישראלי, המיוזע והמתיש, מונע ממנה להיות אצילית ו - graceful. אני מרגישה בעיקר שבקיץ אין מקום לפרטים קטנים, לאמירה אישית ולחמידות. כולם מסתובבים מוכי שמש והוויאנס ושוכחים את הדיטיילס. ובכן, נמצא מקום מפלט זמני!

Pants, sweatshirt and shirt - Cheap Monday

Dress - Kai Aakman, animals - Thomas Paul

In the pop-up store of my other good friend, which serves as a sale venue for the ever-so-cute online store Belle&Sue, the lost cuteness was found - soft, dignified clothes fit for the chic girl we all lost a bit during the hot season, together with animal pillows you'd wanna cuddle, cool shoes, little soaps and other stuff to make our lives a little less intense. Ironically, the pop-up is located right next to Topshop (in Dizengof Center), where according to the buyers during summertime we're all Rihana and Lady Gaga. Well, no more! I prefer to accessorize with a bear and wear a sweatshirt.

בחנות הפופ-אפ של חברה נוספת שלי, המהווה המשך סוף עונה לאתר הכה-חמוד Belle&Sue, נמצאה החמידות האבודה - פריטים מאופקים, נעימים, שמתאימים לבחורה השיקית שקצת הלכה לנו לאיבוד הקיץ, בתוספת מדבקות שמסבירות לעוברים והשבים בדיזנגוף סנטר מה הולך פה (כך ממש כתוב: מה הולך פה?), כריות של חיות שמתחשק לחבק, נעליים וסבונים קטנים ועוד דברים שעושים את החיים יפים ופחות לוהטים, במובן הרע. למרבה האירוניה, החנות נמצאת ליד סניף טופשופ, שמצטיינת העונה בקניינות גרועה למדי היוצאת מנקודת הנחה שבקיץ כולנו ריהאנה וליידי גאגא. ובכן, אמרו לא לקיץ! חבקו כרית בצורת דוב והתלבשו כאילו שנשאר לכן כבוד עצמי. ויש לכן הזדמנות לעשות זאת עד יום שבת הזה.

Sunday Fun: Lana or Likke?

כשכתבתי כתבה על לנה דל ריי אי שם בינואר, כל מה שמצאתי בגטי tאימג'ס היו שתיים-שלוש תמונות לא מספקות שלה, פלוס שער מגזין אזוטרי כזה או אחר. הרבה השתנה מאז - הדיון על השקיפות החצופה בה "נתפרת" התדמית הציבורית שלה מיצה את עצמו, ההופעה המביכה בסאטרדיי נייט לייב נשכחה, לשפתיים  המופרכות הוקדש טאמבלר בשם People with Lana Del Rey's Lips  שמדביק אותן על פניהם של סלבס שונים, הוקדש לה תיק מאלברי וכעת התבשרנו שכן, כל השמועות נכונות - דל ריי היא הפנים הבאות של H&M. מה נאמר?

מתיקות מסוכרת או גראנג'יות מונוכרומטית? לנה דל ריי וליקה לי

ההחלטה הזו מאכזבת מעט ומזכירה לי את התקרית המשעשעת ההיא במסגרתה ווג בריטניה פרסם שער עם אלכסה צ'אנג והכותרת היתה: What is it about Alexa Chung, כאילו שעורכי המגזין בעצמם לא מבינים על מה העניין. אלכסה, וגם לנה, הן תוצרים גנריים למדי של התשוקה של תעשיית האופנה למוזות, ל"אייקונים" שימכרו תיקים ומגזינים - רק שבמקרה שלהן מדובר במעגל סגור שריק במרכזו. לנה דל ריי לא ממש מעניינת. והיא לא מכוונת לשום מקום. כך שחבל. אבל הרשו לי להציע אלטרנטיבה ראויה - אם כבר המעצמה השוודית חושקת בזמרת מיוסרת עם תסביך אבא'לה, יש לה אחת משלה- ליקה לי הנהדרת. 

היא לא חדשה בשטח, ליקה לי, אבל לוקח זמן להתרגל אליה. חמודה וילדותית ופתאום סופר-סקסית, עם שירים מרובדים וסאונד טיפה מלוכלך - אם לנה דל ריי היא קליפורניה, ליקה לי היא סיאטל. ובזמן שלנה דל ריי מקפידה להיראות כמו האדם הכי פרווה בביזנס, ליקה לי יודעת מי היא בדיוק - מגניבה לובשת שחורים עם פנים שבין ליידי גאגא לנערה צרפתיה רכה. והיא שוודית, חברים! יש לי תומכים?

וכדי שיהיה לכם קל להחליט, השיר הכי טוב של ליקה:

השיר הכי טוב של לנה:

A student case

I've done my first degree in Tel Aviv University. The second - in Hebrew Univercity in Jerusalem. The clothing vibe in those two respectful institutions was, and still is, I believe, completely different. Tel Aviv resembled a showroom of the latest trends, and the air was tight with fashionable competition. In Jerusalem everyone wore pajamas. Although not caring and showing up in UGGS everyday, especially in the famous Jerusalem cold, was lovely, I discovered I miss the fashionable games of Tel Aviv when I came to IDC to meet with a professor.

את התואר הראשון שלי עשיתי באוניברסיטת תל אביב. את השני - באוניברסיטה העברית בירושלים. מיותר לציין שקוד הלבוש, וגם המוטיבציות העומדות מאחוריו, היו שונים לגמרי בשני המוסדות המכובדים האלה. בתל אביב הרבו להופיע במיטב הטרנדים האחרונים, והאווירה הייתה מתח תמידי ותחרות אופנתית. בירושלים פשוט הלכו בפיג'מה. למרות שהיה לי נוח ונעים להופיע ללימודים במסדרונות העברית במגפי UGG וטיץ, הבנתי שהתגעגעתי לאותו המתח וריבוי האוטפיטים של תל אביב כשנסעתי למרכז הבינתחומי הרצליה להיפגש עם מנחה התזה שלי.

   Shirt - H&M, skirt - Twentyforseven, sandals - Zara

לבשתי שילוב של כמה רכישות אחרונות שביחד יצרו משהו לא מתחנף ועם זאת מכובד. לא השתלבתי בנוף הסטודנטיאלי כל כך, אולי כי הנוף היה אמריקאי למדי והעדיף ללבוש שורטס גזורים ואוברולים. ובכל זאת, ני בשלי - אפילו הבאתי את תיק הלפטופ הוורוד שקיבלתי בזמנו בהשקת בושם של Escada, שלאחרונה נראתה איתו באופן מפתיע קרן מור (?).

בכדי להדגיש את חיבתי לוורד, תולדה של הזמן האחרון, אני מציגה בפניכם את ההדפס שרכשתי לא מזמן במרכז הבאוהאוס, של האמנית טל וייס. ורוד לתפארת ועם זאת מלא במתח משל עצמו, הוא מחכה להפוך לחלק מהדירה. בקר באתר שלה, ותבדקו את הסדרות המעולות Tlv Island ו - Big Airport. כשהייתי סטודנטית בתואר הראשון, לא יכולתי להרשות לעצמי לרכוש הדפס. סתם דרך אגב.

I wore a mix of recent buys which hopefully is chic yet appropriate. Can't say I fitted into the scene, mostly because the scene was American and preffered cut outs and jumpsuits (which is also fine). A pink laptop case "completed the look" as they say, and to portrait my love for this color, I give you a print I bought recently, by graphic artist Tal Weiss. Check out her work, especially the Big Airport series. I'm in love. When I was a student, I couldn't afford a print. Just sayin'.

Sunday Fun: Shirley Manson is coming back

לא מזמן ניהלתי שיחה עם מישהו, על תקופת התיכון. אותו המישהו הופתע מאוד לגלות שבתיכון הייתי גותית למדי. עם מגפיים גבוהים, עם מלבושים שחורים, עם איפור כבד. "למה??", הוא שאל, והתשובה היא - אני כבר לא זוכרת. זה מה שרציתי אז כנראה, ויעידו עשרות הסרטים על תקופת התיכון שאני לא היחידה. להיות דכאוני בתיכון זו העמדה הטובה ביותר שפרסונה שפויה יכולה לנקוט לנוכח הנסיבות.

האקורדים שגורמים לי לחייך, שמלת מיני שחורה ושיער מבולגן:

הלהקה האהובה עלי באותה התקופה היתה דווקא Garbage. דווקא - כי זו לא הלהקה הכי קולית, הכי כועסת והכי נותנת בראש שיש, ועם זאת העיבודים הרזים דיברו אל ליבי והמילים הנוגות כאילו נכתבו עלי. על שולחן הלימודים הישן שלי מתקלפת לה עדיין מדבקת הכרטיס להופעה היחידה של הלהקה בארץ, אי שם בשנת 1999. זו היתה חוויה שלא תשכח, לא מעט בזכות שירלי מנסון - עם השיער הג'ינג'י הטכנואי, עם השמלות הקצרות והמנוקדות, היא היתה אז סה"כ בת 33.

המילים שכל בת 15 היתה חותמת תחתן, שמלת מיני כחולה, איפור "קמתי משינה זה עתה":

שירלי אף פעם לא היתה פאשניסטה גדולה - הפנים החייזריות והשיער הלוהט שלה ביטלו כל אפשרות להתבלטות סגנונית, ונראה לי שהיא לא הייתה מבינה מה עליה לעשות עם סטייליסט. וזו גם היתה תקופה אחרת. עכשיו היא חוזרת עם הלהקה, עם סינגל חדש ועם שער של Nylon. עם מה עוד? שמלה של לואי וויטון ושיער נפוח, כמו האחות האובדת של ביונסה (רק בגרסת סקוטלנד).

זה כמובן נהדר - היא מסרבת להזדקן, מיס מנסון, ועדיין נראית כמו פרחחית שיכולה לבעוט לך בתחת. אני מעדיפה אותה בגרסה הגראנג'ית, נטולת הגלאם והסטיילינג, אבל בכל זאת שמחה שלהקה כה עתיקה, כה מושמצת וכה סימביוטית עם מבוכות התיכון שלי עדיין יכולה לעשות מיני קאמבק. זה אומר שעדיין שלא הכל אבוד.

In design's sake!

מאז שהוקם מוזיאון העיצוב חולון, נדמה שחיי קהילת האופנה בארץ הפכו טיפה יותר בינלאומיים. לא שאין השקות חמודות, קוקטיילים מעוצבים ועוד סיבות להרגיש כמו חלק ממשהו ש"קורה", אבל עם היד על הלב - כדי שהעסק יקבל תנופה אמיתית, צריך בניין מסובך של רון ארד.  המוזיאון עצמו מדהים ארכיטקטונית, אין ספק, אך מה שמשמח במיוחד זה שהוא מצליח לייצר מדי כמה חודשים אירועים באמת נוצצים, שאנשים מתלבשים אליהם כאילו מדובר בגאלה של המטרופוליטן. ולמה לא בעצם?

Some carefully selected outfits:

מימין למעלה בכיוון השעון: פס הזהב של המעצבת הגרפית והבלוגרית הגר ורטהיים,

השמלה הצבעונית של המעצבת מישל רודוב,

הנעליים של מבקרת שאוהבת צבעים, השמלה של אודליה ארנולד (בעיצובה),

הלק הכחול והשמלה המעלפת של ענבל בוסיבא, שרלוט רונסון ל - Belle&Sue

Introducing my hottest friend, Kate

Dress - H&M, clutch - Banana Republic

Trendy shoes - גאלרי לאפייט

התערוכה של יוג'י יממוטו היתה צעד חכם מאוד מצד המוזיאון, כי סוף סוף המוזמנים האופנתיים יכלו להסתובב בחללים בערב הפתיחה ולהבין על מה ההייפ (מה שקצת קשה לעשות כשהתערוכה מוקדשת, נניח, לפונטים או מוצרי פלסטיק). עם זאת, קשה להגיד שהתערוכה מיצתה את הפוטנציאל שלה - שני חללים, האחד עמוס מנורות (רקע נהדר לצילומים חושניים, אבל לא משהו שלא ראינו קודם) ועוד חלל שבו דגמים שונים של המעצב הועמדו כמו במיצג של שנקר) - זה כל העניין. אולי פספסתי משהו, אבל אולי בגלל כל ההמולה לא באמת חשתי את גדולתו של יממוטו מרחפת בין הקירות.  

• מה לבשתי למוזיאון לשבוע "סיפור בדים" האחרון?
• ולמפגש עם לי אדלקורט לפני שנה? 
• ולשבוע האופנה האחרון שנערך שם?

 עניין אחר לגמרי - האנשים! הקולאז' הוא רק קצה הקרחון. אני בחרתי במשהו טיפה ארכיטקטוני כזה, מעט חללי, עם נעלי המוזיאון השקופות שאני מאוד אוהבת. להמליץ לכם ללכת לבקר בתערוכה? לא יודעת. להתלבש יפה ולהשקיע באקססוריז? בהחלט, כל יום.

The game of thrones

בחרתי לקרוא ככה לפוסט על תצוגת סוף השנה של שנקר כי לעיתונות יש נטיה "להכתיר" מדי שנה את המלך או המלכה של המחזור. בכלל, התצוגה השנתית של "בית הספר הגבוה לעיצוב" וכו' היא אירוע רב חשיבות ובאזז, שלא תמיד, לצערי, מתורגם לקולקציות מפילות או אפילו חינניות. הכל, בסופו של דבר, קם ונופל על שאיפת הסטודנט - הניסיון לדחוס ארבע שנים של לימודים לתוך ארבעה דגמים קוהרנטיים, מעניינים ובעלי "אמירה" נגמר לפעמים בגימיקים זולים, באווירת "תיאטרון" היתולית מדי או סתם בטעם רע. לעומת זאת, מי שבוחר (כך נדמה לי) פשוט לייצור דגמים יפים, לבישים ומסוגננים לטעמו האישי, מצליח להתחבב בגובה העיניים. הנה כך:

מימין: הסוודר מהקולציה של קרן יער, "תודעה שקטה"

משמאל: דג הזהב והחולצה הלבנה מהקולקציה של תמר וברמן

מימין: השמלה מרובת החיתוכים מהקולקציה של דפנה פילוסוף, "חומר אציל"

משמאל: ההדפסים השמימיים של שירה גלאון, "דמות מימד"

 מימין: השמלה הפרומה מהקולקציה של הילה ורדי, "טבאימו"

משמאל: הדפסי הארט-דקו מהקולקציה של נוי גוז, "נווה מדבר"

 מבט קטן בפרטים הגדולים

הקולקציות שהכי אהבתי היו צבעוניות, קייציות, קלילות ומושתתות על טקסטורות והדפסים - שניים מהמאפיינים שאני מטפחת במלחתה שלי זה כבר כמה שנים. עוד שתי הערות - לשמחתי, השנה אף רוסייה לא עשתה קולקציה "נוסטלגית" עם מזוודות ומטפחות, ולצערי היו לפחות שתי קולקציות שהתייחסו לעולם הדתי, ל"הדרת נשים" ולתפילין. מתבקש ומפוהק. וגם - מלבד רגע אחד של שמלות משי נשפכות, סקס-אפיל היה הדבר האחרון שהדאיג את הבוגרים, כמו מדי שנה בעצם. You gotta wonder.

אני מצידי ביצעתי את התוכנית שישבה לי בראש והוצאתי את שמלת הדקלים החדשה של H&M לסיבוב בקיבוץ געש. הדפסים? טקסטורות (גם אם מושאלות מכרמן מירנדה)? הכל שם, רק שהמאבטח החסון שצילם אותי על רקע השיחים שכח להתמקד. נחכה לפעם הבאה :)