אני מניחה שאחרי כל ההטרדות בחדרי חדרים (לצלילי מוזיקת קאנטרי, כך אני מדמיינת), הפרסומות השנויות במחלוקת והבאזז שהמאיס אותו על כל מי שהוקסם קודם, אני היחידה שעדיין מטורפת על הצלם הטראשי טרי ריצ'רדסון.
ריצ'רדסון, האיש שנראה כאילו יצא זה עתה מטריילר-פארק שמלא בדיירים ללא שיניים, הוא כמובן צלם עם מקדם סקס-אפיל גבוה, וגם עם טיפת הומור אחת או שתיים שהוא מוהל בוויסקי שלו בבוקר. בשנה-שנתיים האחרונות הוא מטפח תחביב אגוצנטרי משהו במסגרתו הוא מלביש סלבריטאים, מיני סלבריטאים (כמו בראד גודצקי הסטייליסט) ואפילו ילדות בדמותו. כצפוי ממעריצה חסרת פרופורציות, האקטים האלה משעשעים אותי מאוד. קלואי סוויני על השער של Candy זה בכלל גאוני. האמת שדמותו הממושקפת מלווה אותי זה זמן רב, בערך מאז שהבנתי שאני מאוהבת ברעיון הווייט-טראש ועוד יותר - בלוק המתלווה למעמד, שריצ'רדסון מדגמן בהצלחה כה רבה. ב-2003, בברלין, יצא לי גם לראות את עבודותיו, בגלריה קטנה, כשברקע "מתנגנות" אנחות סקס.
שם, בין החזיר לבחור המתלקק, הבנתי שחוץ מהטראשיות המוצהרת יש בריצ'רדסון עוד קסם - ה-PASSION שלו לחיים, על כל נגזרותיהם המלוכלכות. זה דיבר אלי בגיל 20, זה מדבר אלי גם היום. משבצות, מישהו?
2 comments:
כן, כנריאה שזאת רק את. אם הוא היה כל הדברים האלה מבלי לגרום לחוסר נוחות לאנשים אמיתיים ואולי אף לסבל, הייתי לגמרי ממשיכה להתלהב ממנו בעצמי, אבל בנתיים נשארו רק המשקפיים והחולצה.
אכן :( תמיד אהבתי את ה - asshole types
Post a Comment