When I was little, or even a teenager on a younger scale, I could swear my favorite color was blue. Ironically enough, I did not own a single blue item of clothing, so my love for the color was purely theoretical, ideological even. I loved blue as a symbol of balance and believed my choice of the color marks me a sane, balanced person. Since then, of course, many things changed.
כשהייתי קטנה, ואפילו מתבגרת מתחילה, יכולתי להישבע שהצבע האהוב עלי הוא כחול. באופן מפתיע, לא היה בארון שלי ולא פריט כחול אחד, ולכן האהבה שלי לצבע הזה היתה רעיונית יותר, תיאורטית אפשר לומר. אהבתי את הכחול כסמל של איזון והאמנתי שהבחירה בו כצבע אהוב מעידה על היותי אדם שפוי ושקול. מאז, כמובן, השתנו לא מעט דברים.
Top - Rhus Ovata, skirt - Lee Cooper, shoes - Office
The first pictures were taken at H&M summer collection preview, which is going to be quite blue. Not the aggressive "electric" blue (they like to call blue dresses on the red carpet that), but blue in a modest, suggestive way. Meanwhile, my blue silky shirt was right in the mood, but when summer comes, although my values are not that simplified anymore, I think I'll buy a truly blue dress. What could happen?
התמונות העליונות צולמו בהצגת קולקציית הקיץ של H&M, שנדמה כי היא תהיה כחולה עד מאוד. כחולה לא במובן מתריס ו"מחשמל", כמו שאוהבים לכנות שמלות כחולות על השטיח האדום, אלא צנועה ורק מציעה את עצמה כאופציה, בתיבול הומוריסטי של הדפסי חיות קטנות. לבשתי, במפתיע, טוניקת משי כחולה-כהה שנשלפה מההריסות של המותג המוצלח רוס אובאטה, חצאית דמוי-עור של מותג מנוגד לחלוטין, שזוכה למחמאות, ואת הנעליים המנומרות שהובאו מלונדון לפני שנתיים והקדימו את זמנן. ובינתיים, הכחול שלי בינתיים נוטה לאפור, והערכים שלי כבר פחות חד-משמעיים, אבל ההימור הוא שבקיץ הקרוב אתגבר על המחסום המרחף עלי וארכוש לעצמי שמלה כחולה מאוד. מה כבר יכול לקרות.
