Oh, Arizona: Part 2

כשמטיילים, פוגשים מטיילים אחרים. רובם לא "תיירים" טיפוסיים, בלי מלונות מוזמנים מראש וטיולים מאורגנים, ועדיין - חלק ניכר מהם דבקים במסלולים מוכרים עם שמות גדולים. בארה"ב, הגדולה כל כך, זה נכון כפליים - פארק יוסמיטי! סן פרנציסקו!! הגראנד קניון... וכן הלאה. לא כולם מצליחים לקחת צעד הצידה וליהנות מההפתעות הפחות מיידיות שאמריקה מצטיינת בהן לדעתי. אריזונה, מדינה שיש בה כל כך הרבה יותר מהחלק הדרומי של הגראנד קניון, היא המקום האידיאלי ליצירתיות תיירותית עם קצת יותר תעוזה.

Traveling, you meet all kinds of people. Some of them are not your average tourist - no fancy hotels and pre-booked tours here, but still, somehow, they tend to stick to the big names and the highlighted parts of the Lonely Planet. Yosemite!! The Golden Gate Bridge!! The less immediate, the less glorified parts of the  US, a country so rich with little quirks, are often overlooked. Arizona, a state with so much more than the Grand Canyon to it, is a great place to start practicing "off the beaten path" tourism.

בכל התמונות: אנשים מחופשים במלוא הדרם

צעד ראשון: פסטיבל בהפתעה / Surprise Festival  

פיניקס, בירת אריזונה, היא עיר אפרורית למדי, שמתנחמת בעיירת הסטודנטים שלה, Tempe. שם יש כמה ברים מצטיינים, מסעדות כאילו-טובות ומדי פעם, אירועים כמו Tour De Fat. הפסטיבל הנודד במימון הבירה הבלגית Fat Tire מנסה לקדם אג'נדה ירוקה וידידותית לסביבה בדמותם של אופניים (במקום רכב, כמובן - מאוד מציאותי בארה"ב), אבל כל זה שולי לתחפושות, לשתיית הבירה המוגברת ולהופעות, שליום אחד הופכים את המציאות העירונית למיני Burning Man. הפסטיבל נוחת מדי שנה בכמה ערים רנדומליות, ושווה חיפוש ולו בשביל לראות כל כך הרבה "אינדיאנים" במקום אחד. האינדיאנים האמיתיים באריזונה, כך שמעתי, נוטים להתגורר במקומות מרוחקים יותר מהציוויליזציה.

Phoenix, Arizona's gloomy capital, comforts itself in the presence of student town Tempe. There, some decent bars and pretentious restaurants may be spotted, and if a festival like Tour De Fat to happen, this will be the destination. An annual green-agenda bike celebration is mostly about funny costumes, too much beer and some great concerts. Worth the follow-up, if only to see so many "native Americans" in one place - the real native Americans of Arizona, so they say, tend to live a bit further from beer and music.

משמאל למעלה בכוון השעון: סוס צעצוע, הפסל של מרלין מונרו בפאלם ספרינגס, אוהלי טיפי באמצע שום מקום, שלט שובב

צעד שני: מוזריות בדרך / Roadtrip quircks

הכבישים באריזונה, אפילו כאלה שאינם Route 66 המפורסם, מלאים בהפתעות הומוריסטיות. שלט המכריז על "מטבח אמיש" שמוביל למסעדה מעופשת שאין בה שום תזכורת לכת המסקרנת, קריצות סקסיות או כאלה שמתכתבות עם התקוות של המטייל הממוצע ל"משהו אותנטי" (אוהלי טיפי? בבקשה), צריך רק לפקוח את העיניים. נכון, פאלם ספרינגס היא לא חלק מאריזונה, אבל זה בדרך (אם נוסעים מלוס אנג'לס) ולא יכולתי לוותר על מרלין מונרו הענקית.

Arizona roads, even the ones who don't go by the name Route 66, are dotted with funny surprises. "Amish" promises that lead to a little restaurant with none of the cult connection, sexy word-games and displays that cater to the traveler's hopes for "something authentic" (tipi tents? you got it), you just have to open your eyes and watch. Palm Springs might be not in the state (it's on the way though, if you start in LA) but I just couldn't leave out the huge Marylin Monroe. Epic.

למעלה: הצוות של בית קפה The Flat Iron בג'רום, למטה: ג'רום מקרוב ומרחוק

צעד שלישי: עיירות מקסימות / Little towns

כולם (טוב, אולי לא כולם) מכירים את סדונה - עיירת נופש עם כמה מהנופים היפים בארה"ב, שמפורסמת, למרות הנופים, בעיקר בזכות ריכוז החנויות ה"רוחניות" שבה. פחות מטיילים מכירים את כביש 89A, שעושה מין לולאה מסדונה ומטה וטומן בחובו (כן! ממש "טומן", אין מילה אחרת) נוף עוצר נשימה ממש, בדידות מופלאה, וכמה עיירות שלעצור בהן מרגיש כמו חשיפת סוד כמוס. אנחנו עצרנו ב - Jerome, עיירת כורים עתיקה עם אוכלוסייה של כ- 400 איש שבימים אלה מתפקדת כמרכז אמנות ובילוי לאנשי הסביבה. קטנה, משעשעת ומסודרת על גבעה, זו היתה אחת הנקודות המרגשות בטיול הזה. גם Prescott, עיר גדולה יותר עם כמה חנויות יד שנייה מעולות (באחת מהן נקנה החליפה עם הנקודות מהפוסט הקודם) מרגישה כמו תגלית.

Everyone knows Sedona, the spiritual hub and the scenery, etc. Fewer people are familiar with road 89A, that loops from Sedona back to road 40 and overlooks some of the most breathtaking views I've ever seen. Aside from the lonely, beautiful hills and valleys, the road hits some pretty cool towns. Jerome, an old mining tow and now the artsy, funky weekend getaway of the area (only 400 population on a week day) has an eery, secretive feel to it, and it's simply a must. Prescott, a bigger, slightly more urban town with some awesome dive bars and second hand stores, also provided one or two unforgettable moments.  

משמאל למעלה בכיוון השעון: סמל תרבותי, הניגודים של Muntezuma Well, המדבר בשיאו, הגרנד קניון

ולבסוף, הטבע / And finally some nature

אחרי כל זה, ועוד לא התחלתי לגרד את קצה המפה, חייבים להודות שאריזונה נהדרת גם באופן טבעי, ללא כל הגימיקים. הכבישים, שעוברים במדבר שטוח המאפשר לראות עד ההרים, הגרנד קניון המלכותי, ה - Oak Creek Canyon המהפנט של סדונה, ועוד כמה הפתעות - ביניהן האתר המקודש והמרגיע מאוד Muntezuma Well, כל אלה משלימים את התמונה והופכים את אריזונה למדינה מושלמת למדי - למי שלא מחפש משהו גרנדיוזי, מפורסם ויקר, ומוכן להסתפק בסתם קסם.

And after all, there's no escaping the natural treasures. The desert, open as far as the eye can see, the overwhelming Grand Canyon, the unbelievable Oak Creek Canyon of Sedona, calmer and more accessible, and a few more gems, such as the sacred Montezuma Well, all join to make Arizona a pretty perfect state - for someone who's not into big and famous, but willing to compromise for simply pure magic. 

Oh, Arizona: Part 1

בטיול הזה אני קונה לא מעט בגדים. רובם ככולם יד שנייה, שכן המגוון וערבוב הטעמים פה לא מפסיקים להפתיע, וזה הרבה יותר כיף מלהיכנס ל - Target או לבוטיק כלשהו. פתאום, בגדים ללא סיפור לא ממש מעניינים אותי. בדיוק כמו שערים גנריות לא מרתקות מספיק. על כביש 89A, שעובר באריזונה בין סדונה, ג'רום ופרסקוט, יש לעומת זאת מקומות מדהימים ומלאים בסיפורים ותוכן. לא רחוק משם, נמצא Route 66 ההיסטורי, ששופע דוגמאות של אמריקה "של פעם". השילוב בין חליפת המשי הזו, שקפצה לידי בחנות קטנה בפרסקוט, לנופים של הכביש והיום הסגרירי, היה כתוב מלמעלה.

On this trip, I buy and buy clothes. Big surprise. All of them, somehow, end up being second hand - clothes with no stories don't interest me here, in the same way generic cities don't cast magic on me. On road 89A, which connects Sedona with Jerome and Prescott, on the other hand, can be found some of the most magical, unique and authentic places. Not far from there is the historic Route 66. The combination of the silk polka-dot suit I found in Prescott, with the memorabilia and the weather that day on the route, was written in the American stars.

באנגלית יש מילה מיוחדת לבגדים כמו החליפה הזו - whimsical. כשמדדתי אותה, לעיני המוכרת המקועקעת, הרגשתי מיד כיצד אני עוברת מנטאלית לעשור אחר, לדמות אחרת, בוהמיינית ושקועה בתוכניות יצירתיות. מעולם לא ניסיתי את טרנד החליפה שהולך ומשתלט על החורף - זוהי ההיכרות הראשונה שלי איתו. ופוסט הזה, למי שעוקב, יהיה ההיכרות הראשונית שלכם, והקדמה, לתאור מורחב יותר של אריזונה, המדינה שכבשה את ליבי.

This suit is what you'll call "whimsical". When I tried it on, while the heavily tatooed salesgirl gazing at me, I immidiately felt as if I'm transported to another age, another character, bohemian and creative to no end. This would b my first encounter with the suit trend, which somes upon us this winter. And this post will be YOUR first encounter and into to a bigger post about Arizona, the state that stole my heart. 

California - 5 things to know

כמות זהה לימים שביליתי בפורטלנד אני סוגרת כעת בדרום קליפורניה. תסלח לי סן פרנציסקו, אך כשאני אומרת "קליפורניה", כשכולנו מגלגלים את השם הזה על הלשון, לא הערפל והיערות (המדהימים, אגב) של צפון המדינה עולים בדמיון. הקליפורניה שאני מכירה וחוזרת אליה זו הפעם השלישית היא שמשית, "זורמת", עם דקלים רזים כמו התושבות שלה, קלילה ומתפצפצת כמו הפראפוצ'ינו של Starbucks. בניגוד לפורטלנד, לא צריך לשכנע אף אחד להתאהב בה - האימג'ים של קליפורניה מוכרים היטב לכל מי שאי פעם ראה סדרה אמריקאית, מזמינים וסקסיים. תרשו ליי להציג את הגרסה שלי לחלום הזה - 5 דברים שחשוב לדעת על קליפורניה.

1. תרבות חופים

מדהים כמה מזג אוויר משפיע על האופי והוייב של הסביבה. חם כאן ולוהט, כמו בתל אביב מינוס הלחות, וזה מכתיב קצב חיים נינוח ורגוע במיוחד, שמתרכז סביב עשרות החופים והמפרצים שנמצאים בסופה של כמעט כל שכונה בה יצא לי לבקר. מה זה אומר? ראשית, אובססיה מקיפה לכל מה שקשור, ולו בעקיפין, לאוקיאנוס.

משמאל לימין בכיוון השעון: אדי, שותף מגניב בדירה שהיה סבלני מספיק כדי לקחת אותי לטיול קייאקים
היילי, שותפה לשעבר וחברה מעולה,
אני וקצת דקלים (תאמינו לי שלא רדפתי אחריהם - הם בכל מקום)
היילי והחבר של נאנו, במטבח..... שזופים ושמחים

במקום הראשון ממוקמת כמובן הגלישה, לה מוקדות שיחות שלמות בנות שעות, אחר כך מגיעים הקאייאקים, החתירות למיניהן, יאכטות וספינות דיג וסתם שחיה צנועה. אין לך סירה/קייאק? יש חבר של חבר שמכיר מישהו שיש לו. לחוף מגיעים באופני קרוזר צבעוניות (שאף אחד לא מפחד שיגנבו - הרי לשכנים יש בדיוק כזה), על סקייטבורד או על גלגיליות, כך שהלוק המחוטב והשזוף של התושבים בלונג ביץ', העיירה בה ערכתי את התצפית המלומדת, הוא אך הגיוני.

2. פיש טאקו ושות'

בחום הזה ההמבורגר הכל-אמריקאי נדחק הצידה לטובת ההתמכרות החדשה שלי - ה - Fish Taco (ראו סעיף סן דייגו עם המלצה מעולה, ובקרו גם באתר המעולה של Roe לונג ביץ'). מדובר בסה"כ טורטיה דקה עם ירקות, רוטב מיוחד ודג צלוי, או טיפה יותר אלגנטי - שרימפס או טונה אדומה, אבל זה בדיוק מה שמתחשק לאכול כאן. בירות, אבוקדו ואייס קפה צצים מדי יום, מלווים את קלישאת האוכל הבריא שקליפורניה הרוויחה בכבוד. ללא גלוטן, טבעוני, צמחוני, גריל עסיסי עם "כאילו בקר", בשיא הרצינות - כל זאת ועוד במרחק יריקה מהבית.

משמאל לימין בכיוון השעון: ארוחה צמחונית עם הבוריטו המסורתי, אנדרטה יוצאת דופן לפחמימות, חטיף מהיר על החוף

אולי בזכות שיגעון הספורט והבריאות, או בגלל הוליווד, מי יודע, קליפורניה הדרומית מתקפלת בחן מול התרבות הכל-אמריקאית שאני אישית מתה עליה, זו הטראשית, המשמינה והחד-משמעית. זו מדינה בתוך מדינה, קצת כמו תל אביב, שוב, וטוב הטעם שולט כאן בכל, מהמסעדות עד חצרות הבתים ומכוניות. יש בכך לא מעט פוזה, אבל גם אווירה ממכרת של איכות חיים. אהבת הבילוי, השימור העצמי והחקר הפנימי כאן (שיחות טלפון מתחילות ב"יש לי פרויקט", שיחות נפש מתנהלות לאור יום) מרחיקת שמיים, והשמיים כחולים במיוחד.

3. אפס מאמץ

התמונות שבחרתי מבהירות מה הם הפריטים ההכרחיים כאן. משקפי שמש ומכנסי ג'ינס גזורים, זה חובה. מכנסי יוגה. אוברול פרחוני, או משהו פרחוני וקליל שלא שוקל כלום. חולצה משובצת. בעקרון, הטריק כאן הוא להתרברב בגזרה עד כמה שאפשר, מבלי להיראות כמו פריחה. זה מצליח לחלק מהנשים, ומי שלא ניחנה בטעם עלולה ללכת על כל הקופה ולהשתפץ באלפי דולרים.

לעומת שפע היוגיסטיות, האצניות וההיפיות, כמעט ואי אפשר להיתקל באישה על עקבים כאן במהלך היום, וכל הצלליות זורמות, קלילות ונטולת מאמץ נראה לעין. עם זאת, כשסלון שיזוף ו"ספא מניקור" ומספרה נמצאים כמעט בכל בלוק, יהיה נאיבי לטעון שהקליפורניות לא מתאמצות.

מוכנה ליוגה: עם מכנסיים של Nike ואופניים שאולות

הן פשוט משלבות בלוק שלהן אלמנטים רגועים, ומסתירות היטב את מאות הדולרים שהולכים על תחזוק הפרסונה ה"שפויה" שלהן. בערב, כל החוקים האלה בטלים והשמלות הופכות צמודות והליפסטיקים לוהטים.

4. סן דייגו

אני חייבת להודות שהחיים הטובים בלונג ביץ' כל כך הרפו את שרירי הטיול שלי, שלא ממש נסעתי ללוס אנג'לס ורק נתתי לאנשים להסיע אותי, מחוף לחוף, מעיירה לעיירה. מה שכן הצלחתי לעשות זה לצאת ליומיים לסן דייגו, העיר הגדולה כי דרומית כאן. וסן דייגו התגלתה כהפתעה מקסימה. שקטה וקולית כמו פורטלנד, שמשית וחמימה כמו יתר הדרום, עם אטרקציות תיירותיות שמנגנות על על בלוטות ה - "אווו.... זה חמוד!".

סן דייגו: העיר העתיקה והפארק

Balboa Park - פארק אומנות שמתכתב עם ברצלונה, העיר הישנה - כל כולה חנויות "עתיקות" ומוכרים מחופשים, הפיש-טאקוס הכי טעימים ב - Fish Shop והמלון העתיק והמפורסם Hotel Del Coronado שכיכב באחד הסרטים האהובים עלי, Some Like It Hot - כל זה בעיר אחת! פלוס, אחת השקיעות הכי יפות שיצא לי לראות כאן ב - La Jolla Cove. תוסיפו לכך אל העובדה שסן דייגו פחות מנייריסטית מיתר דרום קליפורניה, ותקבלו יעד מושלם.

5. מכירות חצר

תשכחו מקניונים ובוטיקים, למרות שהם נהדרים כאן. במזג האוויר הנעים ועם הבתים המרווחים, הספורט האמריקאי הלאומי - המכירות הביתיות, מגיע למימדים פנטסטיים. התמזל מזלי והכרתי כאן גברת עניינית שמתמחה ברכישת תקליטים, ויחד איתה הסתובבתי בין בית לבית במשך 6 שעות במהלך שבת אחת, בודקת מה יש לאנשים להציע. הריגוש מובטח - בחורה אחת הניחה על הדשא ערימת בגדי וינטג' מטורפת, אצל בחורה אחרת, לעומת זאת, בלטה בכיעורה שמלת סאטן וורודה, והמחירים משקפים נאמנה את  הקלשיאה "כמעט חינם". דולר לפריט, למשל.

לכאן צעצועים מגיעים כדי להימכר בגרושים לילדים של השכנים

לא צילמתי בגדים, אבל זה מכוון - בקרוב מצפה לכם וידאו שאערוך במו ידי, המוקדש למכירות ביתיות! ובינתיים, אמשיך לעבוד על השיזוף, עד שהשמש תחליף מדינה. והיות ואני יודעת שזה לא יקרה, קרוב לוודאי שאני זו שאעבור הלאה. נתראה! :)

So, Portland: What to do here

** השקעתי מאוד בלינקים הפעם, לתוספת עניין. גם אם לעולם לא תבקרו כאן, שווה להיכנס, ולו בשביל עיצוב האתרים :)

עוד בעת החופשה שלי בפורטוגל הבנתי שהחוויות הכי טובות מתקבלות לפעמים במקומות עליהם שואלים אותך: "אבל מה לעזעאל איבדת שם?". אולי זה הם - אלה שלא מסתקרנים מה יש "שם", מעבר לאימג'ים השחוקים ממגזיני התיירות וסיפורי החברים, או אולי זו אני, שנהנית למצוא מקומות נטולי הייפ, כאלה שלא שמעתי עליהם בפירוש כלום, ולהפוך אותם לאבני דרך. אז הנה אנחנו בפורטלנד אורגון, הנקודה הראשונה בטיול האמריקאי שלי הסתיו.

הגעתי לכאן בכוונה לבקר חברה ולגוון את המבחר האמריקאי, וכשהתחלתי לברר מה ואיך, התחילה לאט לאט להצטייר תמונה היפסטרית ומגניבה ומילים כמו weird ו - quircky החלו לצוץ בחומרי הקריאה. אחרי שבוע וחצי כאן (המינימום כדי לשבור את המעטה הקשיח של כל עיר ולהתחיל להבין אותה) - כל השמועות נכונות, אבל לא רק.

משמאל למעלה בכיוון השעון: הבחורים המקומיים, סגרירי על הגשר, שוק ביום שבת, איש אחד בבר

אז מה איבדתי כאן? בהיותה ממוקדמת במדינת אורגון המוצלחת למדי - אזור יפה שופע אגמים, עצים, מפלים וטעימות יין אלגנטיות, פורטלנד היא עיר לבנה מאוד שמתגאה בתחכום ההיפטרי שלה. התחכום מתורגם למסעדות, ברים, פסטיבלים שקשה להבין את מהותם וטעמי גלידה בעלי ארבעה רכיבים ומעלה. עם זאת, היא מטורללת לחלוטין ונטולת עכבות בצורה מאוד לא אמריקאית - אנשים פוצחים בשיחות ברחוב, באוטובוס ובתור לעגלות האוכל (ראו מטה), בשוק של יום שבת יש היפים וג'אנקיז לצידן של משפחות חמודות עם ילדים מתוך קטלוג, והחלוקה למזרח ומערב מתבצעת באמצעות נהר לא מאוד אטרקטיבי ורשת גשרים תעשייתית סבוכה. לא שאני מתה על רפרנסים תרבותיים עמומים, אבל פורטלנד זה מה שהיה קורה אם הסרטים Juno ו - Brown Bunny היו נפגשים.

האנשים: לא ההיפסטר הממוצע שלך

פורטלד מחולקת לכמה אזורים שלקח לי שבוע לעשות בהם סדר: בחלק המערבי ישנם ה - Downtown הכאוטי, ה - Pearl District האלגנטי וה - Nobb Hill העשיר והמפונפן, במזרח - Mississipi Avenue, שדרת Hawthorne ורחוב Alberta. כל אלה אופנתיים, באופנים שונים, ומלאים בהיפסטרים מכל הסוגים והמינים, עם טוויסט אחד קטן - ההיפסטר מהמין החזק הוא יצור גברי ורחב כתפיים עם שפם, זקן ומשקפיים מרובעים, ההיפסטרית מהמין היפה - אופנתיות ויוקרתית מחברותיה בהר סיני, חמושה בעקבים. במילים אחרות - פורטלנד היא בירת ההיפסטרים המשודרגים והמתברגנים, כאלה שמצד אחד יעמדו בתור למסיבה בתיכון נטוש ומצד שני יקבעו ל - Happy Hour במסעדה הכי יקרה באזור. וילכו לבראנץ'. אה, ולכולם, ללא יוצא מן הכלל, יש המון קעקועים.

משמאל למעלה בכיוון השעון: עמדת לפטופים מאולתרת ב - Missisipi Av, נערות מקומיות, בוטיק וינטג' שפועל בוואן

בנוסף, כמעט כולם כאן, ללא קשר לשיוכם התרבותי, נחמדים באופן מחשיד ופטפטנים יותר מנהג מונית ישראלי. קל לומר מי שיכור ומסומם (בדרך כלל מישהו ללא נעליים ובחולצה גדולה מדי) ומי סתם אזרח שמתעניין מה עשית היום, האם את בדרך להופעה, או סתם מישהו שבוחר לחייך פתאום. הפתיחות הזו, על גבול המוזרות, מעניקה לפורטלנד קורטוב ביתיות וסוג של אנרכיסטיות, ששוברת את טייפ-קאסט הנימוסין האמריקאי המזויף.

האוכל: לא הדיינר השכונתי שלך

רבות וטובות נכתב ברשת על האוכל בפורטלנד - ערבוביה של fine dining עם סופגניות, סנדוויצ'יות וטאקריות, אבל העניין המרכזי כאן הוא ללא ספק ה - Food Carts. אומרים שהקונספט לא מקומי, וזאת עוד נבדוק, אבל פורטלנד מבצעת אותו לתפארת. דמיינו מגרש חניה, וסביבו מסודרים וואנים ומיניבוסים מקושטים בשלטים, מנורות ותפריטים בכתב יד, שמציעים מדי יום מכל הבא ליד, עם אקסטרה טעם ויצירתיות. 

משמעל למעלה בכיוון השעון: הרכיבים הטעימים של The Whole Bowl, עגלת אוכל ברחוב Belmont, סנדוויץ' של Kenny&Zuke

כך גיליתי את ה - Whole Bowl, קערה קטנה ומדליקה עם אורז, שעועית, אבוקדו, רוטב סודי ושבבי גבינה - 5 דולר של טעם מנחם ותחושת בריאות מתעתעת. כך התמכרתי לגלידה בטעם "חלב שרוף" של גלידריית Fifty Licks, סמיכה ומופלאה ולא דומה לכלום, ולסלט המנגו ונקניקיות העוף המטורף של Carte Blanche. העגלות מפוזרות, בחבורות של 5-6, בכל רחבי העיר (הנה לינק שימושי עם כל המיקומים שלהן), הן מאכילות צעירים ואנשי עסקים כאחד, ומביאות עמן אווירת קרקס נודד בטעם של עוד. אם תהיו כאן ותשקלו לאכול צהריים - העצה שלי היא לדבוק בהן, גם בשל המחיר המצחיק וגם בשל הטריות וההנאה. ובערב? בערב תשתו בירה. שזה עוד פיצ'ר חזק כאן, אבל בזה אני לא מתמחה.

השופינג: וינטג' ללא מע"מ

לא ידעתי שפורטלנד היא מדינה ללא מע"מ לפני שהגעתי, וזו היתה הפתעה נעימה. מה שהפתיע עוד יותר זה הקאמבק של הווינטג' לחיי - אחרי כמה שנים טובות של התנזרות, מצאתי את עצמי נוברת בהנאה בחנויות הווינטג' המעולות של העיר, ואף קונה כמה פריטים בלתי נשכחים. חוץ ההתמחות הזו, פורטלנד מצטיינת בעוד כמה תחומים משמחים במיוחד - ספרים, מוצרי נייר ועיצוב, וחנויות יד שניה.

משמאל למעלה בכיוון השעון: Tender Loving Empire, קופאי בחנות העיצוב Canoe, עולם הספרים הענקי של Powells

עם האחרונות הכל די ברור- סניפים מרווחים של Buffalo Exchange ו - Crossroads מזמנים נבירה נחושה במחירים מצחיקים. עם הנייר והספרים מדובר בשיגעון לאומי שמצריך הסבר. פורטלנד ידועה בשגעת היזמות וה- DIY, שלה, והתוצאה - כל החנויות נראות כמו scrap book שמישהו מאוד השתדל להכין. זה סוחף למדי, וקל לדמיין את עצמך חיה באיזה בית עץ על גבעה ולרכוש את כל הפיצ'פקס ב - Loving Tender Empire (מגנטים עם שפם! פתקיות קטנות עם מחמאות לאופניים של זרים!) או להעמיס ספרים בהיכל הענק, מרובה הקומות והחדרונים, של Powell's Books המיתולוגית. זוהי עיר של ספרים, ולא בשבוע הספר בלבד.

מה גם, מאוד נוח לעשות כאן שופינג. במערב רוב החנויות משובצות בריבוע ה-West End, וביניהן Ray's Ragtime הדומה לארון בגדים של דיווה משוגעת ובוטיק הלבשה תחתונה חלומי במיוחד בשם Lille, וישנו גם רחוב 23 היוקרתי יותר, שם מחכה חנות הטיפוח האהובה עלי מעבר לים, Kiehls. אבל עם כל הכבוד ליוקרת המערב, אני נהניתי במיוחד להסתובב ב - Hawthorne וב - Missisipi שבאיסט סייד, שם החנויות ממוקמות בבתים קטנים מעץ ומסביב - רק שקט שכונתי ונופים של הרים מצד אחד וגשרים מצד שני. ושוב, כמובן - המוכרים עוד רגע מספרים לך את סיפור חייהם ומעודדים גם אותך לשתף. למה לא, בעצם.

וגם קצת תרבות לסיום

זו כמובן לא ניו יורק, אבל כעיר גאה שמשקיעה במיתוג עצמי, פורטלנד היא מה שנקרא מאוד happening. כל חודש מתקיימים כאן אירועי First Thursday - אז מתחם ה - pearl, הבולט בחמידותו התעשיייתית במערב העיר, מתמלא באנשים לכבוד פתיחת הגלריות. במהלך שהותי הקצרה היה גם פסטיבל מוזיקה (לא הכרתי אף להקה, ומה ששמעתי היה emo למדי), Fashion Night Out המקומי (חילקו שמפניה ושרימפס), פסטיבל אמנויות בשם TBA בכמה לוקיישנים, כולל תיכון ומתחת לגשר, ועוד. בקרוב, ואני אאלץ לפספס - פסטיבל סרטי פורנו לחובבים. כן. 

המלצה שלי - לא להיות היפסטרים ופשוט ללכת לראות סרט באחד הלוקיישנים של תאגיד האחים McMenamin - אימפריית לייף סטייל מקומית שמתמחה בשימור מבנים ישנים (כנסיה, תיכון עתיק) והפיכתם לאולמות קולנוע, לפעמים עם בר שמגיש את תוצרת המבשלות של האחים. לראות סרט עם כוס בירת פטל בהיכל מצוייר עם ספסלי עץ בהחלט גרם לי להרגיש מאוד מתוחכמת. וגם כמו ילדה קטנה. הסרט שראיתי, אגב, נקרא Safety Not Guaranteed - אינדי מעולה שמתרחש ממש קרוב, בסיאטל. מכניס לאווירה, מומלץ.

לסיום - מקווה שהספקנים השתכנעו, ומי שלא הכיר את פורטלנד בעבר מתחיל לצרף אותה לאט ובזהירות למפת הטיול הגדול. סקרנים לדעת איך תקפתי את העיר מזווית אופנתית? כל זאת ועוד בחלק הבא.

Did you pack it all by yourself: Part 2

בחלק הקודם התלבטנו יחד עם יערה צרי איך להתלבש לטיסה. והפעם - מה לארוז, לכל הרוחות? כדי לענות על השאלה החשובה הזו,  גיבשה יערה כמה שאלות וטיפים, ויש גם תמונות להמחשה. תהנו, וכמי שנמצאת כרגע בחו"ל (בקרוב - הפוסט, כמובן!), תארזו את עצמכן ותסעו כבר.

איפה ישנים?

בלי קשר לגודל המזוודה, תמיד מומלץ לדעת איפה ישנים לפני שמגיעים לעיר בחו"ל. עם קשר לגודל המזוודה – הידיעה הזאת יכולה לחסוך הרבה מאוד קילוגרמים מיותרים. אם למשל אתם מתארחים בבית מלון/אכסניה/אצל מכר, אפשר לבדוק: האם מחלקים שם מגבות? האם מחלקים שם סדינים? האם יש שם מייבש שיער? אם לחלופין מתארחים אצל מכר, כל שלושת השאלות למעלה רלוונטיות וגם: האם יש לו את המטען הדרוש?האם יש לו מכונת כביסה שיכולה לחסוך מאוד בהבאת גרביים/תחתונים?

הצעת הגשה: חצאית נייטרלית שתתאים להכל - ראלף לורן, 2,990 שקל (אבל אפשר גם זולה יותר, כמובן).
שמלה קצת מטורפת שתבהיר שאת לא התיירת הממוצעת - Bebe, מחיר: 630 שקל בסוף עונה
טישרט מגניבה שאת הולכת לחרוש עליה, פלוס חולצת רושם שלא שוקלת כלום - Hoko, מחיר: 280 שקל, Forever21, מחיר: 109 שקל
מכנסיים שיכניסו את כל מה שמסביבן למשבצת "שיק" - SQ1, מחיר: 488 שקל
אביזרים שישדרגו את ההופעה מ"אני רק קפצתי לביקור" ל"אני שייכת לכאן" - נרתיק לאייפד, קיפלינג, 280 שקל, נעליים, פורנרינה, 700 שקל

כמה נעליים לקחת?

מודה, רציתי להרוג את הבנים שהכרתי בעבודה שלי בפולין שבאו עם זוג נעליים אחד: אולסטאר, איתם הם טיילו ביום ויצאו בלילה. סוגיית הנעליים היא קריטית, כי זה אביזר ששוקל וגם תופס הרבה מקום. בתור מישהי שתמיד חוששת מלוק התיירת הקלולסית, ביליתי שנים של טיול עם נעליים שהן לא בדיוק נעלי ספורט להליכה בעיר: החל מנעלי רוקפורט, דרך פיט-פלופ המכוערות אך המדוברות ועד נעליים שטוחות והוואיינס. לצערי הרב – כל אחד מזוגות הנעליים הביא איתו כאבי רגליים שלא אפשרו לטייל אחרי היום השני. כן, בנות, כנראה שאין על נעלי ספורט בכל הנוגע למסלולים ארוכים (וחבל). משנתי היא שתמיד מומלצות נעליים שטוחות יפות בתיק, אליהן (או אל עקבים) אפשר לעבור בבירה של אחה"צ בפאב מקומי או אם ממשיכים כבר מהיום אל הלילה. כאמור, ממש לא רצוי לראות בהם כזוג העיקרי לטיול.

לגבי עקבים – עקבים תופסים הרבה מקום במזוודה (אגב, מומלץ לדחוף לתוכם גרביים באריזה). אני ממליצה לא יותר משני זוגות: אחד רצוי בצבע בהיר מאוד , למשל הניוד האופתי תמיד, השני בצבע יחסית כהה אבל לא שחור (אפור כהה למשל) . ובלי הווייאנס למקלחת ומקורות מים (אם תתקלו בכאלה) אי אפשר כמובן.

תוספות חשובות: לק אדום הכרחי בגוון המושלם Cajun Shrimp של O.P.I, מחיר: 59 שקל
שרשרת שאומרת - השקעתי גם בתכשיטים של O-Shan, מחיר: 2,495 שקל
תיק למצלמה שכבר הפך לקאלט מבית קיפלינג, מחיר: 400 שקל
סט חזיה ותחתונים מושקע לכל מקרה שלא יהיה, של Dreams, מחיר: 489 שקל חזיה, 180 שקל תחתונים
משקפי שמש בטרנד, Moscot לרשת Story, מחיר: 1300 שקל

להביא את הג'יפה או את הבסט?

שאלה טובה. אני אומרת: להביא את הבסט אבל לא רק וכמובן אסביר: אני תמיד יוצאת מנקודת הנחה שיכול להיות שכל מה שארזתי במזוודה ייאבד ולעולם לא יחזור. אם זה קרה ובנוסף - כל הבגדים הכי הכי יפים שלך נמצאים במזוודה, זה יכול להיות משבר. בנוסף – אם את מביאה את הבגדים הכי מהממים שלך, זה מפחית את הרצון לעשות שופינג (כי מה כבר יכול להתעלות על מה שיש לך?). על כן, כדאי לדאוג שחלק מהבגדים שלך שהם בדרג א' יבואו איתך וחלק יישארו בבית. לשאלה האם להביא את הג'יפה התשובה היא שבפירוש לא; כשאת בחו"ל את שגרירה של ישראל (גם כשאת בפיג'מה).

לא להשאיר את השופינג ליום האחרון

יום אחרון בחו"ל ממילא מלחיץ. כמי שכמעט פספסה רכבת לשדה התעופה, כשהמתינה למלאי תחתונים שאמור להגיע עם לוגו של יורו 2012 - אני ממליצה שאם נתקלתם בבגד שבאמת עושה לכם את זה בזמן הטיול (אחד המדדים הוא שיש לכם צורך עז לצלם אותו), להיכנס, למדוד (אולי זה בכלל לא כזה יפה על הגוף?) ולקנות. כן, גם אם המטרו מגיע עוד חצי דקה.

לסיכום: נכון שכולנו שמענו על המכר של המכר שלא למד בכלל לפסיכומטרי והוציא 780? על אותו משקל קיימת האגדה על ההיא שאורזת שעתיים לפני שהיא צריכה לצאת לנתב"ג והכל מסתדר. אגב, יכול להיות שהאגדה מבוססת על מקרה אמיתי, רק שזה עבר כמה גלגולים ובמקור היה מדובר בגבר. עזבו אתכם מסיפורים אורבניים – תתחילו לארוז כמה ימים לפני, אפילו רק לפתוח את המזוודה ולהכניס תחתונים, אולי נעליים. וגם תלמדו טוב לפני פסיכומטרי – זה ישפיע לכם על כל החיים, אבל זה לפוסט אחר.

Going Dotty

It's still really hot. Sometimes, boiling even. Getting dressed gets challenging, and my personal challenge is "how to avoid wearing yet another dress with flip flops". So once in a while I go around browsing all these celebrity websites, seeing Kim Kardashian and Kate Bosworth prancing around in shorts, and go - hey, it's hot in L.A! and I do have shorts! And this is what becomes  of it.

עדיין חם מאוד. לעיתים ממש רותח. מי שטרם ארזה מזוודה וטסה לה (שימו לב לפוסט המקסים של יערה, שם למטה!) נאלצת להתמודד עם האתגר הזה מדי יום, ובשבילי הוא מוגדר בעיקר כ"איך להימנע מעוד שמלה וכפכפים". אז לפעמים, כשההשראה נחה עלי, אני נכנסת לכל מיני אתרי רכילות ובוהה בקים קרדשיאן וקייט בוסוורת' מהדסות ברחובות לוס אנג'לס בשורטים, וחושבת - היי, גם מעבר לים חם! ולי יש שורטים! וזו התוצאה:

Shirt - Whistles, shorts - Renuar, shoes - Melissa

I'm pretty much in love with these two, a very lightweight summery pieces that don't stick to you and don't bother. They're very big on the "presence" factor, but combining them  turned out to be a good, colorful decision. I'm standing, by the way, on the property of Mini Israel, a place as crazy as the meeting of hot pink and monochrome dots.

אני ממש מאוהבת בשני הפריטים הוותיקים האלה, שאומרים קלילות ואפס אחוז הידבקות מעיקה. שניהם בעלי נוכחות ואופי, אבל ההחלטה לשלב אותם התגלתה כמתגמלת וכייפית. אני מצולמת, אגב, על רקע ביתן עליז בשטחה של מיני ישראל, מקום הזוי וקסום בערך כמו החיבור בין ורוד לוהט לנקודות מונוכרום.

Did you pack it all by yourself?*

לכבוד עונת החופשות, אני מארחת פה את הטיילת המקצועית ואת חברתי הטובה יערה צרי לפוסט אריזות אורח מרובה חלקים! אני מתרגשת ומקווה שתאהבו

מכירות את הסצנה המפורסמת שבה בחורה מנסה כל מיני תנוחות ישיבה כדי לסגור מזוודה שמתפקעת מיותר מדי דברים? או לחילופין מישהי שרצה בטרמינל של נמל התעופה כדי להספיק לטיסה, ובדרך המזוודה שלה נפתחת ונשפכים ממנה הרבה בגדים, ובעיקר נעליים והלבשה תחתונה לעיני הנוסעים האחרים? איכשהו, קטעי א-לה- נוירוטיות קארי בראדשו מצטלמים חמוד... המציאות לצערי, הרבה פחות מצחיקה באותם רגעים.

מכירות את המשפט המפורסם: 'המטוס סוחב'? תשכחו מזה; זו באסה אמיתית להיסחב עם מזוודה כבדה. גם אם במקרה הטוב יש טרמפ לנתב"ג, מהרגע שנחתת בעיר אחרת, זאת את.. לבד.. עם עשרים ומשהו קילו, צריכה לעבור דרך מטרו, טיוב, אנדרגראונד או כל שם אחר לרכבת תחתית שכולל הרבה מדרגות לא נעות כמו שרק אירופה אוהבת; משקל של מזוודה זה מגביל, תלותי, מאלץ לפנות לליבם של אנשים קרים וגומר זרועות.




הצעת הגשה שלי ללבוש בטרמינל: צעיף של גולבארי, 199 שקל (כי במטוס יש מזגן קלטני),
שמלת ג'ינס של קאלה, 240 שקל (קלילה ולא לוחצת על הבטן), קרדיגן של ליווייס, 600 שקל (שכבות, שכבות),
טיץ של סטלה מקארטני לאדידס, 450 שקל (אם כבר טיץ, אז כזה!),
נעליים של Couple Of ושל סולודוס, 490 שקל ו-150 שקל (שני זוגות זה באמת רעיון מעולה),
מזוודה של סמסונייט, 1400 שקל (כי בטרמינל, זה סמל הסטטוס הקובע)

אם אתן קוראות את הבלוג של פלורה, אתן בטח מזדהות, אבל במקביל לא מוכנת לוותר על לוק נכון ואופנתי במקומות בהן אתן מטיילות. הדבר האחרון שאתן רוצות זה להיראות תיירות במובן הרע של המילה, נכון? אז איך מצליחים לשלב בין אריזה נכונה ואריזה יפה בטיול אורבאני? למודת סבל (שנשכח כל פעם מחדש עד הפעם הבאה), בייחוד לאחר הנסיעה האחרונה שלי (שלושה שבועות לפולין) החלטתי לשתף אתכם במספר מחשבות והגיגים שלמדתי על נסיעות לבד, אריזת מזוודות ומה שביניהם לחופשה, איך נאמר, קלה יותר:

טרמינל, ז'ה טם

אני מכירה את האסכולה (בעיקר האימהית) שמציעה לעלות למטוס לבושה עם הדברים היותר כבדים שלך, בסגנון ג'ינס ונעלי ספורט. דעתי האישית היא שאלא אם כן אתן נראות במיטבכן בגי'נס ונעלי ספורט (וזו פריבילגיה ששמורה בדך כלל לדוגמניות על) – זה ביג ביג נו נו. שדה התעופה והטיסה הם מרכיבים קריטיים בטיול; דווקא בגלל שהם מרחבים שמאכלסים טיפוסים שלא ייצא לכם לפגוש ביום יום שלכן (לטובה ולרעה), הם טומנים בחובם הזדמנויות – החל מהזדמנויות עסקיות, דרך שותפים לטיול, המצאת דמות שהיא לא את וכלה באהבת אמת (על ארבעתם אני חותמת מניסיון). אלו הזמנים שאתן צריכות להיראות במיטבכן.

המלצתי: עקבים ונעליים שטוחות יפות בתיק (תוכלו להחליט אחרי זה מה לנעול), חצאית וטייץ מתחת (ככה לפי מזג האוויר תוכלו להישאר או להוריד את הטייץ) וכמה שכבות של חולצות (גופיה, חולצה ארוכה וז'קט לפי העונה).

דע את האויב

לברצלונה הגעתי לפני שנתיים עם לא פחות מ- 3 זוגות עקבים; מסתבר שהקטאלוניות אוהבות לצאת עם שטוח, וכדי להשתלב בנוף, בסוף נעלתי אך ורק את הנעליים השטוחות; לפולין הגעתי עם עקבי סטילטו בידיעה שהפולניות מאוד גבוהות ודופקות יציאה, ואין סיכוי שאני אוציא שם רע ללוק הישראלי; הסתבר שאזור הבילויים (שנמצא בכיכר העיר הישנה) הוא עתיק ובנוי כולו ממרצפות מרובעות קטנות ועמוקות. את ימי הבילוי הראשונים עשיתי עם ראש למטה, בתקווה לא למעוד; גם אם צלחתי את המשימה, העקבים נהרסו כליל במפגש חוזר ונשנה עם החורים בין המרצפות. המסקנה העיקרית היא: לבדוק מנטליות של עיר. אם אתן נוסעות לברלין, אוריינטציית הלבוש היא היפסטרית וזרוקה ואין טעם להיסחב עם בגדים יוקרתיים כי לא יהיה מה לעשות איתם; אם אתן בסידני (לא באירופה ובכל זאת – אותה הגישה), אתן דווקא חייבות לזכור להצטייד בנעל אופנתית, כי לשם בדיוק מכוונות עיניה של הסלקטורית במועדונים הכי שווים. כשציינתי את זה בפני פלורה, היא אמרה שכדאי להסתכל על בלוגים של אופנת רחוב מאותה עיר. אני אישית לא מסכימה: אם תיירת תרצה לדעת איך נשים מתלבשות בישראל, לא בטוח שהבלוגים המקומיים יצליחו לתאר זאת.

בחלק ב': סוגיית הנעליים? האם לבוא עם הבגדים הכי שווים שלי? מה עושים עם המגבת? וכו'

* A question asked in Israeli terminals, for security reasons. Nothing weird about that.